היכן מגישים תביעה על הוצאת לשון הרע

בחודש נובמבר 2011, הגיש הנתבע בקשה לבית המשפט להורות על העברת הדיון בתביעת לשון הרע לבית המשפט המחוזי בירושלים, מחמת העדר סמכות מקומית. הנתבע טען, כי הסמכות המקומית נתונה לביהמ"ש בירושלים, בשל העובדה כי הוא תושב ירושלים. עוד טען הנתבע, כי מאחר ופרסום ברשת האינטרנט אינו פרסום שנעשה במקום ספציפי, הסמכות היא שיורית לבית המשפט בירושלים, זאת לפי תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי.

התובעים טענו בתגובה, כי מקום המעשה נשוא כתוב התביעה, הוא "כל מקום", מאחר והאינטרנט נצפה בכל מקום בישראל, ועל כן ניתן היה להגיש את התביעה במקום קרות הנזק, קרי בכל מקום, לרבות באזור מרכז. בית המשפט המחוזי במחוז מרכז דן בשאלת הסמכות המקומית, ונעתר לבקשת הנתבע להעברת הדיון בתביעה לירושלים. בית המשפט במחוז מרכז התייחס לתקנה המאפשרת להגיש תביעה בבית משפט שבאזור מגורי הנתבע, ובמקרה זה- מדובר בירושלים. בית המשפט של מחוז מרכז כתב בהחלטתו כי מקום הפצת לשון הרע הינו ירושלים.

התובעים חוזרים וטוענים כי מקום המעשה, קרי מקום פרסום לשון הרע, מאפשר לכל בית משפט בישראל לדון בתביעה, שכן מקום המעשה הוא "כל מקום", מעצם היותו של האינטרנט נפוץ בכל הארץ. התובעים טוענים כי כל מקום בו נצפו התכנים המהווים הוצאת דיבה (להרחבה קראו על – מהי הוצאת דיבה) , ניתן להגיש באותו מקום את תביעת הוצאת דיבה. התובעת הסתמכו על פסק דין בעניין הוצאת דיבה באמצעות עיתון, שקבע כי הסמכות המקומית לדון בתביעת הוצאת דיבה נתונה לכל מקום בו הופץ העיתון אשר ביצע הוצאת דיבה.

הנתבע טען כי הטענה כי בעקבות פרסום באינטרנט, נתונה סמכות לדון בתביעת לשון הרע לכל בית משפט, מביאה לכך שקיימת אף סמכות בין לאומית לדון בתביעה, וכי מדובר בפריצת גבולות. לטענת הנתבע, לא ניתן לנתק את הקשר בין מקום ביצוע המעשה לבין מקום הנזק.

לפיכך, המבחן לקביעת הסמכות המקומית במקרה של פרסום לשון הרע באינטרנט, הוא מבחן מטרת הפרסום. במקרה זה, מדובר בהשמצות בשפה האנגלית, שקהל יעדן הוא אקדמאיים וחברות מסחריות, והנזק הנטען, נגרם לחברה קנדית, ולכן הקשר לישראל רופף לטענתו, ויכול היה להעלות טענת היעדר סמכות לבית משפט ישראלי, אך לא העלה טענה זו בשל שיקולים פרקטיים.

הסמכות לדון בתביעה על הוצאת לשון הרע באינטרנט – החלטת בית המשפט העליון

כב' השופט מרים נאור קבלה את טענת התובעים והערעור התקבל. התובעים הגישו את תביעת לשון הרע לפי אחת החלופות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי לסמכות מקומית לדון בתביעה. במקרה זה, בחרו התובעים להגיש את תביעת לשון הרע באזור בו נגרם הנזק כתוצאה מהפרסום השלילי, ומאחר והפרסום היה באינטרנט, ניתן להגיש את התביעה בכל מקום אליו "האינטרנט מגיע", קרי, לבית המשפט במחוז מרכז. על הנתבע הוטלו הוצאות שכר טרחה בגובה 30,000. להרחבה בנושא קראו –  איך להתמודד עם הוצאת לשון הרע באינטרנט.

לסיכום:

הוצאת דיבה באינטרנט עלולה לגרום נזק. במקרה של תביעת דיבה בה טוענים התובעים לנזק, ניתן להגיש את תביעת הדיבה לכל בית משפט בישראל, שכן היחשפות ללשון הרע באמצעות האינטרנט מתבצעת בכל מקום אליו "מגיע" האינטרנט, כלומר כל מדינת ישראל. בית המשפט העליון בחר שלא לדון בסוגיית הסמכות הבינלאומית לדון בתביעה, על אף העובדה שבמאמרים הכוללים לשון הרע אותם הפיץ הנתבע, ניתן לצפות גם מחוץ לישראל. למידע נוסף על הגשת תביעה קראו – תביעת לשון הרע המדריך המלא.