חוק איסור לשון הרע

פיצוי על פרסום לשון הרע 

כאשר בית המשפט פוסק פיצויים לפי החוק, הוא למעשה שם גבולות לחופש הביטוי. מפאת היותו של חופש הביטוי, אחד מן העקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר בכל מדינה דמוקרטית, לרבות בישראל, תביעה בעילה זו, המתקבלת על ידי בית המשפט, איננו תרחיש שכיח. למידע נוסף על פסיקת פיצויים קראו על – תבעית לשון הרע ללא הוכחת נזק.

כל הקורא את החוק, יבחין מיד כי חלק נכבד מסעיפי החוק, מוקדשים להגנה מפני אחריות. בין אם מדובר בטענות הגנה ובין אם בפרסומים מותרים, שהחוק אינו רואה בהם הוצאת לשון הרע.

הסעיפים המרכזיים בחוק:

1. הגדרת המונח: סעיף 1 לחוק, מגדיר את המונח וקובע בין השאר כי העילה כוללת התבטאות שפרסומה עלול לבזות, ללעוג ולהשפיל אדם, בשל מוצא, גיל, דת וכולי. כמו כן, אוסר החוק, להתבטא בפומבי באופן שיפגע במשרתו של אדם, בעסק שלו או במקצועו.

2. צורת ההתבטאות שנדרשת על פי החוק: סעיף 2 לחוק מגדיר את דרישת הפרסום. בהתאם לסעיף זה, החוק חל אך ורק על אמירות פומביות. האמירה אינה חייבת להיות בעל פה, אלא יכולה להיות בכתב, לרבות בצליל, ציור וכדומה. אך צריך שיהיה פרסום לשון הרע.

3. סנקציה פלילית: הוצאת לשון הרע היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. משכך, קובע החוק בסעיף 6 כי דינו של מפרסם דיבה, הינו מאסר של שנה.

4. סנקציה אזרחית: הנפגע, רשאי להגיש תביעה אזרחית ולקבל פיצוי כספי. כמו כן, מעניק החוק, אפשרות לתובע, לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק שגרם לו הנתבע, והדבר מופיע בסעיף 7 א' לחוק.

ההגנות לנתבעים

סעיפים רבים בחוק מוקדשים להגנות מפני אחריות בגין פרסום מכפיש. ראשית, ישנו סעיף 13 הדן בפרסומים מותרים, אשר פרסומם לא יהווה כמובן הוצאת לשון הרע. מעבר לזאת, קובע החוק, שתי טענות הגנה אפשריות: הגנת אמת בפרסום, המופיעה בסעיף 14 לחוק והגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15.

הגנת אמת בפרסום חלה כאשר פלוני פרסם דבר אשר הוא אמת והיה לו עניין ציבורי. יש לציין כי המפרסם אינו חייב להוכיח את אמיתות האמירה, אלא די בכך שישכנע את בית המשפט, כי הוא סבר שהאמירה היא אמת. למידע נוסף קראו את המאמר על הגנת – אמת בפרסום.

הגנת תום הלב מונה מספר נסיבות ספציפיות, אשר בהן, לא תיחשב התבטאות כפגיעה בשם הטוב, למשל, כאשר הפרסום היה בגדר הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין. דוגמא נוספת, כאשר האמירה הייתה ביקורת על יצירה שהנפגע פרסם בפומבי ושהייתה כרוכה בה ביקורת שכזו. להרחבה על הגנה זו קראו את המאמר – הגנת תום לב.

אז מתי ניתן להגיש תביעה לפי החוק?

פרסומו של דבר מה פוגעני, אין בו די כדי להיחשב לעילה לפי החוק, כאשר חוק לשון הרע מגדיר בצורה מפורשת את התנאים לקיומה של עילת תביעה. בהתאם לחוק על מנת שניתן יהיה להגיש תביעת דיבה  ראשית לכל, צריך להתקיים מרכיב הפרסום ובלעדיו, לא קיימת כלל עילת תביעה. כמו כן, נדרשת כוונה לפגוע מצד המפרסם ואם אמירה כלשהי פגעה שלא בכוונה, היא איננה בגדר לשון הרע.

חשוב לזכור כי התביעה תידחה, גם כאשר הייתה למפרסם כוונה לפגוע, כל עוד עומדת לו הגנת אמת בפרסום. כאשר הוכיח הנתבע כי הוא סבר שדבר הפרסום הוא אמת וכאשר הוכח כי היה בפרסום עניין ציבורי, כוונתו של הנתבע איננה רלוונטית. אולם, אם לנתבע לא עומדת כל טענת הגנה ואמירתו פורסמה ברבים והיא פגעה או שהיה בה פוטנציאל לפגיעה בתובע, סביר להניח כי התביעה תתקבל.

החוק מגדיר באופן מפורש את עילת התביעה. במקרים רבים, דוחים בתי המשפט, תביעת אלו, מפאת טענות הגנה שהציג הנתבע, הקבועות בחוק. אף במקרים בהם לא עמדה לנתבע, טענת הגנה, בית המשפט אינו ממהר להטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע, בשל שמירה על חופש הביטוי.